שילוב אריקסון פרויד

J. Shaul Livnay (Weisbrot) PhD

השילוב של טכניקות דינמיות ואריקסוניניות בתיפקוד התוך ובין-אישי של המטפל במהלך טיפול היפנו-אנליטי רקע והכשרה רחבה עם ניסיון ממושך באסכולה פסיכודינמית, והמשך בשנים אחרונות, בהתמקדות בלימוד היפנוזה, היפנוטרפיה והיפנואנליזה הביאו להתפתחות של גישה שתתואר במאמר זה: שילוב השימוש במצב היפנוטי של המטפל כדי ליצור ביטויים מילוליים ספונטניים הקשורים לקשר ומהלך הטיפול( שמחלקים עם המטופל, עם ניתוח בהמשך של הממדים של ההעברה הנגדית כפי שבאו לביטוי באותן ההתבטאויות. השילוב של טכניקות מגישה אריקסוניאנית במסגרת טיפול פסיכודינמי יוצר אוירה של כנות, שיתוף פעולה וקירבה מיוחדת במינה, המרענן ומעמיק את תהליך הטיפול. סקירת הספרות ודוגמאות של מקרים מתוארים להסביר את הגישה. 

מאמר זה יתייחס לפיתוחו ושכלולו של מצב בו נכנס הפסיכותרפויט (להלן המטפל) במהלך של שעה טיפולי, שמאד דומה למה שאריקסון (1) כינה State the Externally oriented Interpersonal Trance טענתי היא שבמידה שהמטפל מרוכז וממוקד לגמרי בתהליך הטיפולי, שהוא נכנס למצב תודעה כנ"ל. הניסיון שלי לימד אותי שבמידה שהרשתי לעצמי, תוך שהיה במצב הנ"ל, לחלק עם המטופל באופן מילולי חלקים של החוויה שלי, שזה פתח את התקשורת ואינטראקציה בתוך ובין כל אחד מאתנו. יתר על כן, אותן ההתבטאויות המילוליות שימשו כבסיס לניתוח המאפשר בדיקה בעומק של הרבדים הבין ותוך אישיים. השורה התחתונה היא שכאן מדובר בניסיון של מטפל אחד לעשות אינטגרציה של כמה שיותר היבטים שלו, של רקע ונטיותיו לתוך האינטרקציה עם המטופל בטיפול. 

 

הבהרת הרקע

התחלתי את ההכשרה המקצועית באוניברסיטה עם אוריינטציה פסיכודינמית, עם גוון אקלקטית: כלומר, לקחת את פרויד בקנה מידה. יתר על כן, ראש החוג,(2) Jerome Singerבעל הכשרה פסיכודינמית עשירה, ניסה להציע דרך טיפולית המשלבת שימוש של Imaginal Processes שנדחתה על הסף על ידי כולנו כטיפול מכוון-התנהגותי, ופסול בעניינו. יתכן שאיך שהוא, אכסנתי את הצעותיו במדף אחורי, כי חזרתי לגישה דומה עם פגישתי עם ההיפנוזה כעבור כמעט 20 שנה.

 המשכתי במשך התמחות הקלינית לשכלל את הכלים ואת הכיוון שהדגיש את הניטרליות, הפסיביות, ואת ההקשבה, בפרט עם האוזן השלישי. בעוד שניסיתי לזרום עם השתיקות שבמהות הטיפול הפסיכודינמי, מצאתי את מחשבותיי ותחושותיי זורמות לכיוונים שהיו נראים לי לא לעניין הטיפול. כשלעיתים, החלטתי להיחלק את חווייתי עם המטופלים, הוזהרתי על ידי המדריכים שאני מפריע להתפתחות של ההעברה ושל הטיפול ע"י הכנסת תכנים אישיים. לכן, במשך שנים, אם בחרתי לשתף מטופלים בחיים הפנימיים שלי, הדבר גרם לי לאי נחת. כעבור שנים, כשנתקלתי במאמרים של אריקסון, מצאתי ששימושו במשחקי מילים, אסוציאציות חופשיות ושימוש בסיפורים אישיים התאים לסוג ההומור שאהבתי, אולם עדיין הסתייגתי משימוש חופשי בתוך עבודה הטיפולית.

 המקרה הראשון, אתו עברתי את המחסום עוד חרוט בזיכרוני. לאחר יותר מארבע שנים של עבודה פסיכודינמית עם אישה עם גוון כפייתי באישיותה, בנקודה בה הרגשנו תקועים, התחלתי לשלב טכניקות חדשות שלמדתי באותו עת בהכשרתי להיפנוזה: שימוש של דמיון מודרך open ended, ודיבור "חופשי" לפי התיאור של משחקי מילים של אריקסון, שכיניתי מעין "פטפוטים". עם הזמן, שהרגשתי נוח עם הדבר, התחלתי לגלות שלאותם הפטפוטים, היה ערך מעבר לטכניקה בלתי ישירה להכנסתה למצב היפנוטי, או ל depotentiating conscious processesלפי הגישה האריקסוניאני. גיליתי שדרך האסוציאציות שכביכול חופשיות שלי, שנתתי ביטוי לתצפיות לא מודעות לגבי הדינמיקה של המטופלת, כמו לגבי האינטרקציה בנינו. נזכרתי שכבר בטלפון הראשון שלה, היא הביעה משאלה לכיוון לקבל מטפל בעל חוש הומור עם השפעה משחררת על הדפוס הכפייתי ועצור שלה. למעשה, קלטתי את המשאלה, ונתתי ביטוי לצורך הבסיסי, בעיתוי אומנם מאוחר, בעת מבוי סתום בטיפול. 

לאחר התנסויות נוספות, מצאתי שהרגעים ששיתפתי את המטופלים באופן חופשי הביא לכמה תוצאות:

על ידי כך שהבאתי את התבטאויותיי לבדיקתו והתבוננותו של המטופל, שיתפתי אותו במשהו אישי משלי שטרם עבר ניתוח ובדיקה על ידי (שליטה של ההמיספרה השמאלית של המוח), הדבר הביא לעתים קרובות לתגובה מקבילה, (מן ההמיספרה הימנית) מציידו של המטופל. להסבר לגבי הפרדת הפונקציות של שתי ההמיספרות וארגונם, ראה את העבודות של גזניגה (3), ספרי (4), ובוגן ((5)

אני הגשתי, על ידי כך, דוגמא למטופל, של לדבר מן ההמיספרה הימנית, ובכך אותתי שמותר לפעמים לדבר לפני שחושבים מנתחים!

אותן ההתבטאויות שמשו לחומר משמעותי לחשיבה נוספת, לניתוח ולעיבוד נוסף, ובהמשך,להגשה בצורה מעובדת למטופל. 

לנגס (6) מגדיר את המנגנונים בהם המטפל מפנים את השלכותיו של המטופל, כמו המניפולציות כלפי צרכי תפקידים שמבקש מן המטפל לשחק, "מעכל" ומעבד metabolize אותם, ובהמשך, מגיש את התוצר המעובד חזרה למטופל. ע"י האמצעים האלו, הגעתי לדרך לשלב טכניקות של שני צדדי המוח, בעוד ששילבתי גישות פסיכודינמיות עם אריקסוניאניות. הסבר מפורט לקשר בין הגישה שלי לבין שתי הגישות הנ"ל דורש מעט להיכנס לספרות של שניהם. 

מבט על הספרות העברה נגדית בדיקתה של הספרות על העברה נגדית מגלה התפתחוית מעניינות (לסקירה מפורטת יותר, נא לפנות לספרם של אפשטיין ופיינר (7) , של לנגס (8), או למאמרו של ארנסברגר (9)): במשך מרבית החלק הראשון של המאה, הגדרתו הצרה של פרויד (11,10)קבעה את ההתייחסות להעברה הנגדית. התייחסותו הייתה זהירה ומזהירה. העברה הנגדית התקבלה כתגובה לא מודעת, בעלת התנגדות, כתגובה מציידו של המטפל להעברתו של המטופל כלפיו. במשך תקופת הנ"ל, פרנזי שימש ליוצא מן הכלל הראשי לגישתו של פרויד. פרנזי, שביסס את גישתו להורות מחדש ע"י אינטרקציות רגשיות וישירות, הציע לעיתים לגלות את הרגשותיו ועמדותיו של המטפל למטופל. הוא הרחיק לכת עד כדי אסוציאציות חופשיות בשעת הטיפול למבעים לא מודעים בעת עשיית טעות המבוססת על העברה הנגדית (גורקין 12),ע' (4-5). בשנות החמישים, מחברים רבים החלו להרחיב את ההגדרה לכלול את כל ההרגשות שהמטפל חווה כלפי המטופל (הימן (13)). אחרים החלו להדגיש את הערך החיובית של ניתוחה של ההעברה הנגדית, בכדי לקבל הבנה יותר מלאה של מצבו והדינמיקה של המטופל (ראקר (15,14), ליטל (16), ויניקוט (17)), אם כי על פי רוב, עצרו לפני להציע גילויו ושמושו הפעיל של ההעברה. יוצא מן הכלל אחד היה סירלס (18), שתוך עבודתו עם חולים קשים שימש בצורה אינטגרלית ברגשות הקשים שהתעוררו בו במהלך הטיפולים. 

מאז סוף שנות השבעים, מחברים רבים החלו להציע (אם כי בזהירות רבה), היתרונות של הגילוי ע"י המטפל של רגשותיו של ההעברה הנגדית. אפשטיין ופיינר (19), וולשטיין (20 וגיל (21) הדגישו כולם את חשיבותה של הכנסתה הזהירה של ההעברה הנגדית כהכרחית בטיפול. גורקין (22), (ע' 84-85) הרחיב לגבי הסיבות:
- מתן אישור לתחושת המציאות של המטופל.
- הצורך להוכיח את יושרו ואמיתיותו של המטפל.
- הצורך להוכיח את אנושיותו של המטפל.
- הצורך להבהיר את עובדתו, כמו טיבו של השפעתו של המטופל על המטפל, כמו על אנשים בכלל.
- הצורך לסיים מבוא סתום, או לפרוץ התנגדות עמוקה ומסיבית (ראה לעיל את המקרה הראשון). 

 

גיל (23) הדגיש את הצורך לעורר בזהירות ועדינות את תגובתו של המטופל לגילוי. איך הוא חווה את הגילוי? מה המובן בשבילו? וולשטיין (24) מוסיף שהכניסה של שטח הגילוי מאפשר למטופל לברר באופן מלא את תרומתו לקשר, ולקבל אישור לגבי השפעותיו על אחרים. מחברים שונים הגדירו את המנגנונים בהם המטופל מעביר ומשליח על המטפל:

ע"י .Projective Identification ביון (26 ,25), סירלס 27), (28( יש רק לציין שהמטופל , כשהוא משתמש במנגנון הנ"ל, בפרט זקוק להרגיש הד רגשי אצל המטפל, שהוא מעורר משהו, שהוא מזיז לו באופן רגשי. לכן, מתן סימן ע"י גילוי רגשותיו היא דרך בטוחה למתן ההד שהמטופל כה זקוק לו.
 

ע"י מניפולציה וניתוב המטפל שישחק תפקידים מסוימים עבורו )סנדלר (29).
 

ע"י גרימת Countertransference Neurosis אצל המטפל )רקר (30), מכלול של רגשות ומצבים, שעל המטפל לעבד ולמצוא את דרכו החוצה, בעוד שעצם החויה האינטנסיבי ולעיתים ממושך מאפשר למטפל "לטעום" מעולמו הרגשי של המטופל. 

גורקין (31), (ע' 86-99 )מפרט את המצבים והעיתויים בהם מתבקשים גילויים. הוא מבדיל בין גילוי לאחר enactment של ההעברה הנגדית ע"י המטפל, וזאת בשלוש דרגות
 

חזק, כגון שכיחות, פליטות.

בינוני, כשמובן שהמטופל קלט.

קל (כשניתן לאבחן רק דרך האסוציאציות של המטופל), לבין מצבים בהם המטפל נהיה מודע לרגשותיו בלי מתן ביטוי קודם.

הוא ממליץ על גילוי כשיש התנגדות מסיבית, שהמטפל במשך זמן ממושך אינו מרשה לעצמו לקבל מהמטפל. גורקין מציין שגילוי, כשהוא מוגש גם בהקשר לביטוי של העברה, מתקבל הכי טוב אצל המטופל. הוא מוסיף שעל פי רוב, כדאי לחכות עד להבנה מלאה, אך שלעיתים, המטפל ירגיש שרצוי לגלות תגובה עוד טרם הבהרה מלאה. זה יכול להיות תחושה לא ברורה, תמונה, או אסוציאציה לדבריו של המטופל, לפני שברור למטפל מה מהות הקשר: "ע"י כך, המטפל נותן רמז )שזה כל מהשיש לו(, ולא אמירה מנוסחת היטב או פירוש. הוא מזמין את המטופל לעזור לו להביא את הפרטים הנותרים, למלא את החללים.....סוג זה של גילוי לעיתים מעמיק את ההבנה של המטפל כמו של המטופל, ומחזק את הברית הטיפולית, כמו התחושה אצל המטופל של השתתפותו של המטפל(גורקין 32), (ע' 100). אלה בדיוק סוג הגילויים שמוצעים כאן, וכמו כן, גם מפורטים אצל בולס (33) כמו אצל אפשטיין ופיינר (34). רוב המחברים מזהירים לגבי הגילוי ומדגישים את הסכנות הכרוכות בכך: א. זה עלול להכביד על המטופל או להפך, לתת יותר מדי סיפוק. ב. בשל כך, זה עלול לערפל או לעוות את ההעברה. ג. זה יכול לשקף את הצרכים של המטפל, ולא של המטופל )גורקין (35), (ע' 83). 
 

 ה- Trance של המטפל

הספרות על היפנוזה, לעומת זאת, מדגישה היבט אחר, זה של המצב המיוחד של המטפל בעת שעה טיפולית. דייקמן (36) הדגיש את חשיבותה של חוויה ,de-automatized לדחוף הצידה את הקליפה של תפיסה אוטומטית, ושל שליטה קוגניטיבית ואפקטיבית, בכדי להשיג תפיסה עמוקה יותר של המציאות. הוא ציין 5 אפיונים:

- תחושה אינטנסיבית של אמיתיות.
- תחושות משונות.
- חויה של אחדות.
- קושי לדבר ineffability.
- תופעות על-תחושתיות. 

 

אריקסון ורוסי (37) התייחסו לשימושו של אריקסון ב Externally oriented interpersonal trance state הדורש להפנות הצידה תהליכים מודעים בכדי שכל תשומת הלב מרוכזת במטופל, ובלי להתכנס כדי לחשוב או לנתח, ובלי להיות מוסח ע"י גירויים חיצוניים שלא קשורים. גיליגן (38), (ע' 76-78) פירט את הצעדים המאפשרים למטפל לפתח את המצב המיוחד:

- להבטיח ישיבה נוחה.
- להתכנס במשך כמה רגעים בכדי לזהות ולהרפות גורמים למתח.
- למקד את תשומת הלב במטופל (דפוסי נשימה, תנוחות, מתח שרירים וכד').
- לנשום בקלות ובנינוחות, רצוי בתיאום עם הנשימה של המטופל.
- לפתח קשר עין באופן מיוחד: עין שמאל ממוקדת דרך עינו השמאלית של המטופל, כ 30 ס"מ
  מאחוריו (מושך תשומת הלב על המטפל, ומחליש תהליכים של המודע), בעוד שעין ימין ממוקד
  כ 30 ס"מ לפני המטופל (מאפשר להתרשם מכל תנועה).
- לאפשר תהליכים מנטליים ללא מאמץ (לתת למחשבות או תמונות כל שהן לצוף לתודעה).
- לדבר בקלות ובחופשיות (לתת למילים לצאת מן הפה ללא עכבות).

 

גיליגן טוען, שע"י כך, ניתן לשנות החויה הפנומנלית: ראיה מנהרת, עיכוב מוטורית, גירודים בכל הגוף, ועוד אפיונים של trance . ע"י כך, ניתן להשיג חוויה פרדוכסלית של להרגיש לגמרי קשור למטופל, ובו זמנית להרגיש ניתוק והשתתפות לא אישית. (יש לציין שזה נשמע כמו תיאור מסויים של אמפטיה!) אריקסון הסביר שהוא נכנס למצב הנ"ל כשיש לו ספיקות לגבי יכולתו לראות את הדברים החשובים (אריקסון ורוסי 39), (ע' 42). כמו כן, גם רוג'רס (40) תיאר חוויות דומות של לתת לתהליכים לא מודעים לעיתים לכוון את הטיפול: "הגעתי מאד להחשיב את התגובות האינטואיטיביות האלו. הן מתרחשות לעיתים רחוקות... אבל הן תמיד מסייעות לקדם את הטיפול. ברעים אלה, אני אולי מעט במצב תודעה משונה, שוהה בעולמו של הקליינט, לגמרי מותאם לעולם הזה. האינטלקט הלא מודע שלי משתלט. אני יודע יותר מאשר אני מודע. איני בונה את תגובותיי באופן מודע, הן פשוט עולות בתוכי, מתוך התחושה הלא מודעת של עולמו של האחר" (ע' 565). 
  

שפירו (41) טוענת שההיפנותרפוית תמיד עובד במצב של trance קל. דיאמונד (42) מדגיש את הצורך ל"הרפיית" האסוציאציות של המטפל בהקשר לרפיון של המטופל, ע"מ לשמור על הליווי הנחוץ בטיפול. גיליגן (43), (ע' 79-80) מתייחס לתנאים שמונעים ממטפלים רבים לפתח את המצב ה trance הבין אישי (ניתן לראותם כמשלימים את הסיבות המתוארות לעיל לגבי זהירות בגילויים):

 

הגישה הנוכחית

- דרוש אימון רב ותירגול שותף.
- האמונה שהלא מודע הוא בלתי ניתן לשליטה, וחסר סדר.
- הפחד שחומר מטריד יופיע. 

 

דיאמונד (44) מציין את האומץ הדרוש אצל היפנותרפויט בכדי לשאת ולחוות רגשות לא מודעות ודימויים של המטופל בעצמו, לסבול את הכאב וחוסר ודעות בעוד שהוא נשאר חזק, עקבי וטוב מספיק בכדי לאפשר די תמיכה וכיוון להמשך המסע הטיפולי
 

ניתן כעת להגדיר את השיטה המוצעת כאן כמשתמש בממדים של ה , externally oriented interpersonal trance state בו המטפל לגמרי מרוכז במטופל, באופן מעמיק, כשהמטפל נותן למחשבות ודימויים להופיע בתודעה, ובמידה שהדבר מתאים, נותן ביטוי מילולי באופן חופשי. לאחר ההתבטאות, מזמינים את המטופל לחוות, להגיב, לתת אסוציאציות להתבטא. בהמשך, נותנים זמן לתהליך להתפתח בשביל עיכול, בדיקה וניתוח של ההרגשות, התרשמויות וביטוים מילוליים, כולם במסגרת האינטרקציה בין מטפל למטופל.
 

אני ניזון מממדים תחושתיים שונים כמקורות להתבטאויות שלי:

שמיעתיים: מחשבות, ביטויים, שירים, אסוציאציות צליל.
חזותיים: תמונות, דימויים.
קינסטטי: תחושות גופניות, תחושות ב"קישקעס".
אמוציונלי: הרגשות, אפקטים. 
 

לעיתים, אני עשוי לתת ביטוי ישיר לאחד מן הנ"ל:

לדוגמא, במהלך טיפול של מטופלת, בת 40, שסבלה מדיכאון תגובתי בהמשך לפרידה ממאהב, התברר שהיא סובלת מפחד חשיפה שמשתקת את תפקודה במצבים קבוצתיים בהם נדרשת להתבטא באופן מילולית, ללא הכנה מוקדמת. במהלך הבירור לנסיבות הקושי, צץ בתודעתי קטע משיר של להקה סטירית דאז Isolier Band כדלקמן: "היא נולדה באוסטריה, אבל היא לא מוינה (מבינה/מ-וינה) כלום!" בחרתי לשתף אותה באותן המילים, כשהצגתי אותם כקטע שעלה בתודעתי באופן ספונטני, כשאין לי כעת מושג למה, ומה זה אומר לה? היא הגיבה בתדהמה רגעית, עם מבוכה, עד שהחלה לדווח בשטף, ובהתלהבות רבה על כך ששנים למדה בלט, עד לגיל ההתבגרות. הייתה מאד נבוכה לגבי גופה. באותו תקופה, נתקלה בקשיים בשיעורי מתמטיקה אצל מורה, עולה חדש מרומניה. כל פעם שקרה לה ללוח לפתור תרגיל, הייתה משתתקת, ולא מסוגלת לחשוב או לפעול. הזמנתי אותה לדמיין שהיא שוב רוקדת בלט, ושתשתתף בשיעור בהתאם. היא נכנסה לפנטזיה בהתלהבות רבה (שהייתה יוצאת דופן בשבילה עד אז בטיפול)ׂ ותיארה ריקוד סדוק טיבי ופרובוקטיבי מסביב למורה, עד כדי שימת רגל עד לראשו. עם עידוד נוסף, היא הצליחה לפתור גם את כל התרגילים למחיות כפיים כל התלמידים. במשך החודש לאחר מכן, הצליחה לבטא את הממדים המיניים של הפוביה בפרט, ואת קשייה בלהיות ספונטנית בכלל, ששני הקשיים הופיעו בערך באותה התקופה שתיארה בדימוי שלה. למעשה, קלטתי את הקושי שלה "להבין" מן ההמיספרה הימנית. העובדה שבחרתי לחלק את ההבנה שלי (שתרם ניתחתי והאבנתי בהמי ספרה השמאלית) ע"י חרוז עם משחק מילים (המאפיין את ההמיספרה הימנית) אפשר לה להגיב ל"עיכוב ההתפתחותי" שלה, ולעבד אותו ולפתור אותו בצורה משביעת רצון, תוך אוירה הרבה יותר חיונית, חיה וזורמת בטיפול (בניגוד לאווירה ששררה עד אז). 


לעומת זאת, לעיתים, אני עשוי לתרגם תחושה לדימוי או תמונה, או כל תערובת אחרת של ממדים תחושתיים. לדוגמא, במהלך עבודה עם מטופל, בן 35, שסבל תקופות חוזרות מ ,agoraphobia שאובחנה כהפרעה יותר בסיסית של ה self במשך סיבוב קודם מוצלח של טיפול פסיכודינמי. לאחר הפוגה של סימפטומים במשך 5 שנים, חלה הידרדרות במצבו, והוא שב לאותו טיפול, הפעם ללא שיפור. כעבור שנה של טיפול, חיפש גישה שונה , בתקווה שהיפנוזה תביא לשחרור מן החרדות. במהלך עיבוד של אחד הטראומות הקשורות לנטישה, עבדנו על לאפשר לו לעבור מנהרה חשוכה )שסימלה עבורו העזה ואומץ, בתור ילד(. כשלבסוף הצליח )בתום 3שעות!( להגיע אל האור, גילה לצערו שהוריו נעלמו. כשמצא אותם שוב ממרחק, היה מלא זעם ואכזבה. הצעתי שירד ויתחלק אתם על רגשותיו. הוא טען שלא יהיה מסוגל לגלות להם איך מרגיש, כפי שלעולם לא היה מסוגל. באותו עת, גיליתי מתח בשרירים בכתפיים וצוואר. תרגמתי את התחושה שלי לתמונה של ventriloquist המושך את החוטים בבובתו, ו"זורק" את קולו לתוך פיו של הבובה. הצעתי לו שאהיה מוכן לשמש כבובתו אם יהיה מוכן "לזרוק" לי את המילים להגיד להוריו. הדבר אפשר לו לראשונה לתת ביטוי לרגשותיו )לפחות בדמיון( בפניהם. הניתוח בהמשך הבליט את צרכיו העמוקות לתלות, לעומת תחושותיו העזות של זיוף, של , false self להיות כמו בובה, עם חיים פנימיים סודיים שלעולם להעיז לגלות. שוב, קלטתי ממדים חשובים של הדינמיקה תוך דימויים שטרם היו מודעים אצלי. אפשרתי לו לשחק את הסיטואציה, וע"י כך, לעשות תיקון משמעותי עבורו. ניתן לומר שדוגמא זאת מקבילה לשימוש של ספוטניץ (46 ,45) ב acting out של המטפל של הקונפליקט הלא מודע, יחד עם הפתרון המוצעת . סוג מיוחד של גירוי שעולה מדי פעם, הוא תמונות או מחשבות הקשורות למטופלים אחרים. מצאתי את אותן אסוציאציות עשירות במיוחד בחומר שמעיד על דמיון או קשר כל השיא בדינמיקה או בהיבטים אחרים, בין המטופל שנזכר, לבין המטופל בעת שעת הזכירה. לחלק את הגירוי עם המטופל )שוב, רק כשזה מרגיש נכון ולא מאיים עבור המטופל, בהתאם לשלב הקשר( נותן לגילוי מובן של מטפורה. כמובן, גילוי בהקשר למטופל אחר דורש ללבן עד הסוף את המובן עבור המטופל, המשמעות, רגשות סקרנות, קינאה וכד'. 
 

אני כאן חוזר שוב ושוב, בכל דוגמאותיי לאותה התחושה שרוג'רס מתאר לעיל, של קליטה לא מודעת של אספקטים שונים של עולמו של המטופל, המאפשר הן מפגש יותר אמיתי וקרוב, והן גם נותן חומר חיוני לעיבוד משותף מעמדה של ה . observing ego ניתן לראות את זה כצורה שאני בוחר לרקוד את ה Tango שדיאמונד כה יפה תיאר לעיל, או כוריאציה של גישתה של שפירו (47) להיכנס עם המטופל בעת שהות במצב נסיגתי למשחק Hypno-Play Therapy. 


בהצגות שונות של הגישה המוצעת כאן, לעיתים התקבלו תגובות כגון: "קל לכם מטפלים. אתם יכולים להגיד כל מה שעולה על דעתכם, ותוכלו לקרוא לזה טיפול". זאת טענה המזכירה אזהרות בקהילה הפסיכואנליטית לגבי אנליזה פרועה )פרויד (48), סינגר (49). כפי שגיליגן ציין לעיל לגבי הפרדוקס של קירבה וריחוק הנוצר ב ,externally oriented interpersonal trance state אני מוצא את עצמי, בעת שימוש הגישה, עובד ברצינות מיוחדת ובמאמץ רב, בכניסה למעמקים ומגיעה לניתוחים מרחיקות לכת. עם זאת, עבודת הטיפול מתבצעת באווירה נינוחה וזורמת יותר, עם תחושה של קלילות ונעימות ושותפות מיוחדת במינו. יש להוסיף, כפי שגיליגן הדגיש לעיל, שדרוש אימון ותרגול רב בכדי לשכלל את היכולת להביא את הספונטניות להיות רלוונטית למטופל ולטיפול בלבד. הדבר דורש להיות מסוגל להפנות את כל העניינים האחרים הצידה, ע"מ שמה שעולה בתודעה קשור למצב המשותף בין המטופל למטפל. 



לסיכום:

ניתן לראות את המתואר לעיל בכיוון הנטייה השוררת בשנים האחרונים של מטפלים רבים להביא לאינטגרציה של גישות ואסכולות הרבות למדי העוסקות בפסיכותרפיה (ראה למשל את נורקרוס (50)). כאן הוצע להפגיש בין ממדים של טיפול בגישה פסיכודינמית, המדגישה את החשיבות של התפתחותו וניתוחו של הקשר בין מטופל למטפל, עם ממדים של טיפול אריקסוניאני, המדגיש מצב היפנוטי בו נכנס המטפל על מנת לחדד את תפיסתו של המטופל, וכדי לחזק את הברית הטיפולי. מפגש וגישור בין גישות מאפשר הפריה והעשרה של הטיפול, וחידוד של העיקר שבתהליך הטיפולי. כאן הודגשו כיוונים התורמים להגברת האווירה של כנות ופתיחות בטיפול, ליד דגש על אינטגרציה אישית. 

 

ספרות:

 

  • Erickson, ME, & Rossi, EL, Autohypnotic experiences of Milton Erickson M.D. American Journal of Clinical Hypnosis , 20: 36-54, 1977 
  • Singer, JL, Imagery and daydreaming techniques employed in psychotherapy: some practical and theoretical implications. In Spielberger (Ed) Current topics in Clinical and Community Psychology. Vol 3: New York, Academic Press, 1971.
  • Gazzaniga, M., The split brain in man. Scientific American, 217: 24-29, 1967.
  • Sperry, R., Hemispheric disconnection and unity in conscious awareness. American Psychologist, 23: 723-733, 1968 .
  • Bogen, J., The other side of the brain: An appositional mind. Bulletin of the Los Angeles Neurological Societies, 34: 135-162, 1969.
  • Langs, R., The bipersonal field. New York, Jason Aronson, 1976.
  • Epstein, L., & Feiner, AH, (Eds.) Countertransference New York, Jason Aronson, 1979.
  • Langs, R., The bipersonal field. New York, Jason Aronson, 1976.
  • Erensberger, G., The concept of countertransference as a therapeutic instrument: it's early history. Modern Psychoanalysis, 4: 141-164, 1979.
  • Freud, S., The future prospects of psychoanalytic therapy. (1910) In S. Freud Standard edition, London, Hogarth Press, 11: 141-151, 1957.
  • Freud, S., Observations on transference love. (1915) In S. Freud Standard edition, London, Hogarth Press, 12: 159-171, 1957. ,
  • Gorkin, M., The uses of Countertransference. New York Jason Aronson, 1987.
  • Heimann, P., On countertransference. International Journal of Psychoanalysis, 1950, 31, 81-84.
  • Racker, H., The countertransference neurosis International Journal of Psychoanalysis, 34: 313-324, 1953. .
  • The meanings and uses of countertransference Psychoanalytic Quarterly, 26: 303-357 1957.
  • Little, M., Countertransference and the patient's response to it. International Journal of Psychoanalysis, 33: 32-40, 1951. .
  • Winnicott, DW, Hate in the countertransference International Journal of Psychoanalysis, 30: 69-75, 1949.
  • Searles, HF, Countertransference and related subjects. New York, International Universities press, 1979.
  • Epstein, L., & Feiner, AH, The therapist's contribution to treatment. In Wolstein, B. (Ed) Essential papers on countertransference. New York, New York University Press, 282-303, 1988.
  • Wollstein, B., The pluralism of perspectives on countertransference. In Wolstein, B. (Ed) Essential papers on countertransference. New York, New York University Press, 339-354, 1988.
  • Gill. MM, The interpersonal paradigm and the degree of the therapist's involvement. In Wolstein, B. (Ed) Essential papers on countertransference. New York, New York University Press, 304-338, 1988.
  • Gorkin, M., The uses of Countertransference. New York Jason Aronson, 1987.
  • Gill. MM, The interpersonal paradigm and the degree of the therapist's involvement. In Wolstein, B. (Ed) Essential papers on counter
  • transference. New York, New York University Press, 304-338, 1988.
  • Wollstein, B., The pluralism of perspectives on countertransference. In Wolstein, B. (Ed) Essential papers on countertransference. New York, New York University Press, 339-354, 1988. ,
  • Bion, W., Language and the schizophrenic. In Klein, M. Heiman, P., & Money-Kyrle, R., (Eds) New directions in psychoanalysis, London, Tavistock, 220-239, 1955. ,
  • Attention and interpretation. London Tavistock, 1970.
  • Searles, HR, Collected papers on schizophrenia and related subjects. New York, International Universities Press, 1965.
  • Searles, HR, The schizophrenic's vulnerability to the therapist's unconscious processes. In Wolstein, B. (Ed) Essential papers on countertransference. New York, New York University Press, 202-224, 1988.
  • Sandler, J., Countertransference and role responsiveness. International Review of Psycho-analysis, 3: 43-47, 1970. .
  • Racker, H., The countertransference neurosis International Journal of Psychoanalysis, 34: 313-324, 1953. ,
  • Gorkin, M., The uses of Countertransference. New York Jason Aronson, 1987. ,
  • The uses of Countertransference. New York Jason Aronson, 1987. .
  • Bollas, C., Expressive uses of the countertransference Contemporary psychoanalysis, 19: 1-34, 1983. .
  • Epstein, L., & Feiner, AH, (Eds.) Countertransference New York, Jason Aronson, 1979. ,
  • Gorkin, M., The uses of Countertransference. New York Jason Aronson, 1987. .
  • Deikman, A., Deautomatization and the mystic experience In Tart, CT, (Ed) Altered states of consciousness. New York, John Wiley & Sons, 23-44, 1969.
  • Erickson, MH, & Rossi, EL, Autohypnotic experiences of Milton Erickson M.D. American Journal of Clinical Hypnosis, 20: 36-54, 1977.
  • Gilligan, SG, Therapeutic Trances: the cooperation principle in Ericksonian Hypnotherapy. New York, Brunner/Mazel, 1987.
  • Erickson, MH, & Rossi, EL, Autohypnotic experiences of Milton Erickson M.D. American Journal of Clinical Hypnosis, 20: 36-54, 1977.
  • Rogers, CR, Reaction to Gunnerson's article of the similarities between Erickson and Rogers. Journal of counseling and development, 63: 565-566, 1985.
  • Shapiro, MK, Second Childhood: Hypno-Play Therapy with Age-Regressed Adults. New York, W.W. Norton, 1988.
  • Diamond, MJ, It takes two to tango: Some thoughts on the neglected importance of the hypnotist in an interactive hypnotherapeutic relationship. American Journal of Clinical Hypnosis, 27 (1): 3-13, 1984.
  • Gilligan, SG, Therapeutic Trances: the cooperation principle in Ericksonian Hypnotherapy. New York, Brunner/Mazel, 1987.
  • Diamond, MJ, It takes two to tango: Some thoughts on the neglected importance of the hypnotist in an interactive hypnotherapeutic relationship. American Journal of Clinical Hypnosis, 27 (1): 3-13, 1984.
  • Spotnitz, H., The toxoid response. Psychoanalytic Review, 50: 81 - 94,1963. .
  • Psychotherapy of pre-oedipal conditions New York, Jason Aronson, 1976.
  • Shapiro, MK, Second Childhood: Hypno-Play Therapy with Age-Regressed Adults. New York, W.W. Norton, 1988.
  • Freud, S., 'Wild Psychoanalysis'.(1910) in S. Freud Standard edition, London, Hogarth Press, 11: 221-227, 1957. ,
  • Singer, E., Key concepts in psychotherapy. New York Random House, 71: 1965. .
  • Norcross, JC, Handbook of eclectic psychotherapy New York, Brunner & Mazel
     

 


Return



  Comments